ערעור נגד הכ"ד וגז"ד שניתנו למורשע במעשה סדום, מעשה מגונה וכליאת שווא-נדחה

השופטת מ' נאור:

1.        המערער והמתלוננת, יחד עם שלוש נשים נוספות שאחת מהן היא חברתו של המערער התגוררו באותה דירה בעיר אילת. את הדירה שכרה חברת כוח אדם שהעסיקה את המתגוררים בה. בית המשפט המחוזי בבאר שבע הרשיע את המערער, לאחר שמיעת הראיות, בכמה עבירות שנעשו בדירה כלפי המתלוננת. על פי האישום הראשון, הורשע המערער, בביצוע מעשה סדום שהתבטא בהחדרת אצבעותיו לפי הטבעת של המתלוננת, וכן בכליאת שווא (מעשים שביצע, על פי קביעת בית המשפט, בחדרו שבדירה ביום 16.5.2006). עוד הורשע המערער, על פי אישום זה, בביצוע מעשה מגונה יום קודם לכן, ה-15.5.2006, בחדרה של המתלוננת. ההרשעה על פי האישום הראשון היתה בדעת רוב - השופטים אזולאי וצפת נגד דעתו החולקת של השופט זלוצ'ובר. השופט זלוצ'ובר, סבר כי יש לזכות את המערער מן העבירה של ביצוע מעשה מגונה לגבי האירוע שארע ביום 15.5.2006 בחדרה של המתלוננת, וכי יש לזכותו מעבירה של ביצוע מעשה סדום ביום 16.5.2006. תחת הרשעה זו בביצוע מעשה סדום, הציע השופט זלוצ'ובר להרשיע את המערער בעבירה של ביצוע מעשה מגונה בכוח. על ההרשעה באישום הראשון הוגש הערעור שלפנינו.

           בנוסף הורשע המערער על פי האישום השני, פה אחד, בעבירות של הדחה בחקירה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, היזק במזיד ותקיפה סתם, שביצע בתחנת המשטרה לאחר מעצרו. על ההרשעה באישום השני אין לפנינו ערעור.

2.        על המערער הוטל עונש מאסר בפועל לתקופה של 5 שנים, מאסרים על תנאי ופיצוי למתלוננת בסך 15,000 ש"ח. הוא מערער, לחלופין, על עונש המאסר שהושת עליו.

3.        לאחר שקראנו טענות הצדדים בכתב, הוספנו ושמענו טענותיהם על פה, ועיינו בראיות, אציע לחברי לדחות את הערעור על שני חלקיו.

4.        בראש ובראשונה אציין כי מדובר בערעור על האמון שרחשו שניים משופטי ההרכב לעדותה של המתלוננת ועל ממצאי מהימנות אליהם הגיעו בהקשר זה. אין לקבל את טענת בא כוח המערער לפיה השופטת צפת שכתבה את חוות הדעת העיקרית הסתמכה אך ורק על שיקולי היגיון ולא על מהימנות הגרסאות. עולה בבירור אחרת מפסקה 21 לפסק דינה.

           השופטת צפת, כך עולה מהכרעת הדין, לא האמינה לגרסת המערער. השופט אזולאי שהסכים עם השופטת צפת, ציין כי לאחר עיון בחוות דעתו של השופט זלוצ'ובר לא מצא שיש בשאלות שהתעוררו כדי לעורר ספק סביר שלא הוסר. עוד ציין מפורשות כי עדות המתלוננת עשתה עליו רושם מהימן והיא נתמכת בראיות חיצוניות חזקות המתייחסות למצבה ולהתנהגותה בסמוך לאחר הארוע. לראיות תומכות אלה, עליהן עמדה בפירוט השופטת צפת, נחזור בהמשך הדברים.

           בית משפט של ערעור אינו נוטה להתערב בממצאי העובדה ובהערכת מהימנותם של עדים אלא במקרים חריגים (ראו למשל: ע"פ 953/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.1.2008); ע"פ 12012/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.3.2007)). העובדה כי נאשם הורשע בדעת רוב, כשלעצמה, איננה מצדיקה סטייה מהכלל האמור (ראו למשל פסק דינו של חברי השופט לוי ב-ע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' בלאוסוב (טרם פורסם, 13.9.2005), והערתו של חברי המשנה לנשיאה, השופט ריבלין בעניין זה בפסקה 3 לפסק דינו). יפים לעניין זה גם דבריו של השופט מ' אלון ב-ע"פ 190/82 שאול מרקוס נ' מדינת ישראל פ"ד לז(1) 225, 237 (1983):

"...הכרעת הרוב הכרעת בית המשפט היא לא רק לעניין המסקנה המשפטית אלא גם לעניין מהימנותם של העדים, שהופיעו לפני בית המשפט, ובית המשפט שלערעור לא יתערב בקביעת מהימנות זו אלא באותם מקרים שבהם הוא מתערב בקביעותיה של הערכאה הראשונה בדרך כלל"

"... אין בעובדה זו בלבד - מציאותה של דעת מיעוט בעניין מהימנות העדים - כדי להצדיק התערבותו של בית המשפט שלערעור בשקילת מהימנותם של עדים."

           גם לאחר שנתתי דעתי לנימוקיו של השופט זלוצ'ובר בדעת המיעוט ולטענותיו של הסניגור, לא מצאתי כי ראוי, בענייננו, לסטות מהכלל בדבר אי התערבות בממצאי מהימנות.  

5.        לאישום הראשון שני חלקים. חלקו הראשון של האישום מתייחס לארוע שארע ביום 15.5.2006, בחדרה של המתלוננת וחלקו השני לארוע שארע למחרת היום בחדרו של המערער. על פי עדות המתלוננת ביום 15.5.2006 בשעות אחר הצהריים, בזמן שישנה בחדרה, נכנס המערער ודרש שתקום ותשב עמו. המתלוננת סרבה. סמוך לאחר מכן חזר המערער לחדר ונישק את המתלוננת בכח למרות דרישתה שיעזוב אותה. המתלוננת לא התלוננה בתחילה על הארוע מיום 15.5.2006 שנראה לה מינורי, אלא במסגרת תלונתה על הארוע המרכזי בכתב האישום שארע ביום 16.5.2006 בשעות לפני הצהריים. אין מחלוקת על כך שהמתלוננת והמערער היו היחידים ששהו בדירה באותה עת. המערער נטל שתי תמונות של המתלוננת מתוך אלבום השייך לה, שהיה מונח בפינת האוכל. בסמוך לשעה 12:00 בצהריים הבחינה המתלוננת בחסרונן של התמונות ודרשה אותן מהמערער. המערער הסכים להחזירן למתלוננת, אם תתן לו תמונה אחרת במקומן. הוא דרש מהמתלוננת להיכנס לחדרו על מנת לקבל את התמונות. בחדרו דחף המערער את המתלוננת לעבר מיטתו, ונעל את הדלת. המתלוננת ניסתה לקום אך המערער דחף אותה שוב אל המיטה. הוא נשק לה בפיה ובחזה, אחז בה, הפשיט את מכנסיה ותחתוניה והחדיר מספר פעמים את אצבעו לפי הטבעת שלה למרות בכייה ונסיונותיה להרחיקו. המתלוננת שמעה אנחות ומכאן הגיעה למסקנה כי המערער הגיע לסיפוק מיני. אחר כך איפשר לה המערער לצאת מהחדר והיא נכנסה לחדרה ונעלה אותו, ומשם הזעיקה את המשטרה. היא שמעה את המערער מתקלח, ולאחר שהמשטרה הגיעה, אף הבחינה שהחליף בגדים.

חיזוקים לעדות המתלוננת

             בכייה של המתלוננת ומצבה הנפשי לאחר הארוע

6.        בית המשפט מצא חיזוק לגרסת המתלוננת בכמה עניינים בהם בכייה של המתלוננת ומצבה הנפשי. אין חולק על כך שהמתלוננת בכתה מיד לאחר הארוע בעת שנסגרה בחדרה. על כך העיד המערער עצמו, וכך העיד גם השוטר הראשון שהגיע לזירה, סמימי שמו, ששמע את הבכי מבעד לדלת הנעולה. סמימי תיאר כי המתלוננת היתה היסטרית עם דמעות בעיניים, וסיפר כי היא גמגמה ולא יכלה לדבר. גם החוקרת שזומנה למקום על ידי סמימי מסרה תיאור דומה. המערער מאשר, כאמור, כי המתלוננת בכתה, אך הוא תולה זאת בסירובו להיעתר לחיזוריה ולהפצרותיה כי יעבור עמה לדירה אחרת, בשעה שכוונתו היתה לעבור דירה עם חברתו באותו יום. בית המשפט לא קיבל גרסה זו של המערער. בית המשפט הזכיר כי בעת האירוע גרה המתלוננת בדירה רק כשבוע וחצי וכי בתקופה קצרה זו לא היה בין המערער לבין המתלוננת שום קשר. כך עולה גם מגרסת המערער. משנדחה ההסבר כבלתי אמין, מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת לאחר הארוע ובכייה מחזקים את גרסתה.

             חזית המריבה

7.        גם לשיטתו של המערער היה בחדרו אירוע מיני. במשטרה טען כי המתלוננת נישקה אותו והוא השיב לה נשיקה, וכי בהמשך הוא מישש את חזה (מונה 48:05 להודעתו המוקלטת של המערער במשטרה ב-נ/3). בבית המשפט לעומת זאת טען כי בחדרו היתה רק "נשיקת ידידים" (עמוד 28 שורה 20 לפרוטוקול) בהסכמה. ואולם, מצפייה בקלטת נ/3 בה הוקלטו הודעתו של המערער במשטרה והעימות שנערך בינו ובין המתלוננת עולה בעליל, כפי שמציין בית המשפט, כי המערער אישר בחקירתו שהוא מישש את חזה של המתלוננת. המערער נראה מדגים זאת תוך הצבעה על חזהו. שופטי הרוב מצאו כי שקר זה של המערער מחזק את דברי המתלוננת, ואילו שופט המיעוט סבר שאכן הוכח מעשה מגונה בכוח, וכי המערער שיקר בעניין זה, אך היה לו ספק בשאלה אם המערער עשה יותר מזה, והאם אכן הכניס את אצבעותיו לפי הטבעת של המתלוננת. על כן הציע, כמתואר, לזכות את המערער מהעבירה של מעשה סדום ולהרשיעו רק בעבירה של מעשה מגונה בכוח. לטעמי הודאתו במשטרה באירוע בעל אופי מיני, והכחשתו בבית המשפט שמישש את המתלוננת בחזה מחלישים את מהימנות עדותו של המערער, ששיקר בעליל, ומחזקים את עדותה של המתלוננת. העובדה שהיה אירוע מיני כפי שקבעו כל שופטי ההרכב מחזקת אף היא את גרסת המתלוננת.

             התחתונים

8.        עם הגיעם לזירה, מצאו השוטרים תחתוני גבר מושרים בכיור הדירה. כזכור העידה המתלוננת כי הגיעה למסקנה שהמערער הגיע לסיפוק מיני בשל אנחות שהשמיע, ועוד העידה כי כשהסתגרה בחדרה שמעה אותו מתקלח. המערער חלק על כך שהתקלח, אך הסכים שהחליף בגדים כיוון שעמד לצאת. הוא אישר שהתחתונים שנמצאו בכיור הם תחתונים שלו (הוא היה באותה עת הגבר היחיד שהתגורר בדירה) אך טען כי הישרה אותם בכיור בלילה שקדם לארוע, ולא אחרי הארוע. שופטי הרוב דחו גרסה זו וקבעו כי נוכח העובדה שכיור הרחצה נדרש באופן תכוף על-ידי המתגוררים בדירה, גרסתו של המערער אינה מתיישבת עם ההיגיון. בכך מצאו שופטי הרוב חיזוק נוסף לגרסת המתלוננת. שופט המיעוט ציין כי לא הובאה ראיה שיש רק כיור אחד בדירה וכן לא הובאה ראייה כי שאר השותפים ישנו באותו לילה בדירה, או נזקקו לכיור. מחדל זה יש לדעתי לזקוף לחובת ההגנה. המתלוננת והמערער לא נחקרו על ידי הסניגור בנושאים אלה, ולטעמי הסקת מסקנות לחובת המערער מן התחתונים שהיו מושרים בכיור, תחתונים השייכים למערער, היתה מתבקשת בנסיבות העניין. עובדה זו מתיישבת היטב עם גרסתה של המתלוננת.